בשנים שאני מייצג נכי צה"ל ומשפחות שכולות, אחת השיחות הכי מתסכלות שאני מנהל מתחילה כך: "עו"ד גרינברג, הצבא טעה. היה לי פרופיל שלא התאים למצב שלי, שלחו אותי למאמץ שאסור היה לי לעשות, וזה מה שהרס לי את הגב". ואז מגיעה השאלה שכמעט תמיד שגויה: "איך אני מוכיח שהם התרשלו?"
התשובה שלי מפתיעה כמעט כל מי שיושב מולי: ברוב המקרים אתה לא צריך להוכיח שהצבא התרשל בכלל. ההנחה שצריך "להאשים" את הצבא היא הטעות שגורמת לאנשים לוותר על תביעות מוצדקות, או לנהל אותן במסלול הלא נכון ולהפסיד שנים.
במאמר הזה אפרט מה בדיוק נחשב שגיאה בקביעת פרופיל רפואי, מה החוק דורש שתוכיח בפועל, איך הפרופיל הרפואי הופך מ"טענה" לראיה, ולמה כל חודש של השתהות עולה כסף אמיתי.
מה נחשב "שגיאה בקביעת פרופיל רפואי"
הפרופיל הרפואי הוא הדירוג שצה"ל קובע לכשירות הרפואית של החייל, בסולם שנע בין 21 (אי כשירות לשירות) לבין 97 (כשירות מלאה, כולל יחידות קרביות). לצד הפרופיל נרשמים סעיפי ליקוי - קודים המפרטים את הבעיה הרפואית הספציפית - ולעיתים גם מגבלות רפואיות מפורשות, כמו איסור על נשיאת משקל, פטור ממאמץ גופני או איסור על שהייה ממושכת בעמידה.
הכשל, לפי הניסיון שלי, כמעט מעולם לא נראה כמו "רופא שטעה באבחנה". הוא נראה אחרת לגמרי. אלה ארבעת התרחישים שאני פוגש שוב ושוב:
פרופיל גבוה מהמצב הרפואי האמיתי. חייל מגיע ללשכת הגיוס עם תיק רפואי אזרחי חלקי, או שלא מספר על בעיה קיימת מחשש שלא ישובץ ביחידה שהוא רוצה. הפרופיל נקבע גבוה, השיבוץ תואם לפרופיל - והגוף לא עומד בעומס.
מגבלות שנרשמו אך לא נאכפו בשטח. זה המקרה הנפוץ ביותר. הרופא רשם מגבלה, המגבלה מופיעה בתיק, אבל היחידה לא יישמה אותה. החייל יצא למסע, נשא משקל, השתתף באימון - בניגוד למה שכתוב עליו בשחור על לבן.
פרופיל שלא עודכן לאחר פציעה או אבחון. החייל נפגע, קיבל פרופיל זמני, הפרופיל הזמני פג או לא הוארך, ובפועל הוא חזר לשגרה מלאה עם גוף שלא היה מוכן לכך.
סעיף ליקוי שלא תורגם למגבלה מעשית. סעיף הליקוי נרשם נכון, אבל בלי מגבלה תפעולית שנגזרת ממנו. מבחינת המערכת הכול תקין. מבחינת הגוף - כלום לא השתנה.
ההבדל בין ארבעת התרחישים האלה איננו סמנטי. הוא קובע איזה מסמך יכריע את התיק, וממי צריך להשיג אותו.
הטעות הגדולה: חוק הנכים אינו מערכת של אשם
כאן נמצא הלב של המאמר, וזה הדבר שאני מבקש שתקרא פעמיים.
חוק הנכים (תגמולים ושיקום), התשי"ט-1959 [נוסח משולב] מגדיר בסעיף 1 את "נכות" כאיבוד או הפחתה של הכושר לפעול, שבאו לחייל כתוצאה מחבלה, ממחלה או מהחמרת מחלה שאירעו בתקופת שירותו ובעקבות שירותו. שים לב מה אין כאן: אין דרישה להוכיח רשלנות, אין דרישה להוכיח מי אשם, ואין צורך להצביע על מפקד או רופא שפעל שלא כשורה.
מה שצריך להוכיח הוא קשר סיבתי לשירות. זה הכול.
המשמעות המעשית עצומה: השגיאה בקביעת הפרופיל היא ראיה שמחזקת את הקשר הסיבתי, ולא יסוד שחייבים להוכיח. כשאני מציג פרופיל שקבע מגבלה על נשיאת משקל, ולידו יומן אימונים שמראה מסע עם אפוד ואלונקה, אני לא מוכיח רשלנות - אני מוכיח שהפגיעה נגרמה בעקבות השירות. זו טענה קלה בהרבה להוכחה, ומסלול מהיר בהרבה.
לעומת זאת, מי שבוחר להיכנס למסלול של תביעה נזיקית נגד המדינה נכנס לזירה אחרת לגמרי: שם צריך להוכיח אשם, שם חלה חוק הנזיקים האזרחיים (אחריות המדינה), התשי"ב-1952 עם החסינות שהוא מקנה למדינה בגין "פעולה מלחמתית", ושם ההליך ארוך, יקר ומסוכן. חוק הנכים גם כולל הסדר (סעיפים 36 ו-36א) שנועד למנוע כפל פיצוי על אותו נזק, ולכן הבחירה בין המסלולים היא החלטה מקצועית שאסור לקבל לבד.
חוק הנכים מול תביעה נזיקית - ההשוואה שאני עושה בכל תיק
השורה התחתונה שאני אומר ללקוחות: אם עולה על הפרק שגיאה בפרופיל, המסלול הראשון לבחון הוא כמעט תמיד הגשת תביעה לקצין התגמולים - לא בית המשפט.
גרימה או החמרה - הצומת שקובע את גובה התגמול
כאן נמצא הכסף, וכאן נמצאת גם רוב המחלוקת עם קצין התגמולים.
החוק מכיר בשני מצבים נפרדים:
גרימה - הפגיעה או המחלה נגרמו במלואן בתקופת השירות ובעקבותיו. במקרה כזה מלוא אחוזי הנכות נזקפים על חשבון השירות.
החמרה - היה מצב רפואי קודם, והשירות החמיר אותו. במקרה כזה קצין התגמולים מפצל את אחוזי הנכות, ורק החלק שנזקף לשירות מוכר.
בתיקי פרופיל רפואי, ההכרה נופלת ברוב המקרים בקטגוריית ההחמרה - וזה הגיוני: הפרופיל נקבע מלכתחילה בגלל שהיה מצב רפואי קודם כלשהו. הקרב האמיתי אינו על עצם ההכרה, אלא על שיעור החלוקה. האם השירות אחראי לשליש מהנכות, למחצית, או ל-55 אחוז ממנה. ההבדל בין שליש למחצית הוא הבדל של אלפי שקלים בחודש, לכל החיים.
בתיק שניהלנו במשרד, למשל, נקבע בפשרה שמחלת האסתמה של הלקוח הוחמרה עקב השירות, כאשר 55% מהנכות נזקפו על חשבון השירות. בתיק אחר נקבע בפשרה שמחלת הסוכרת הוחמרה בשיעור מחצית. בתיק שלישי הערעור התקבל במלואו ונקבע שמחלת הסוכרת נגרמה במלואה בזמן השירות ועקבותיו - כלומר גרימה, לא החמרה. אפשר לעיין בהחלטות עצמן במדור פסקי דין והחלטות באתר, וגם בתקדימים שהמשרד השיג בבית המשפט העליון.
הלקח שאני לוקח מזה: אחוז ההחמרה איננו גזירה משמיים. הוא נגזרת של איכות התיעוד שמונח על השולחן.
הפרופיל הרפואי כראיה - איך משתמשים בו נכון
מה אני מבקש להוציא מהתיק הרפואי הצבאי
כשלקוח מגיע אליי עם טענה לשגיאה בפרופיל, זו רשימת המסמכים שאני עובד להשיג. היא נראית טכנית, אבל בפועל היא זו שמכריעה:
התיק הרפואי הצבאי המלא, כולל הרישום המקורי מלשכת הגיוס.
היסטוריית הפרופיל - כל שינוי, מתי נקבע, על ידי מי, ומה היה הפרופיל לפני ואחרי.
סעיפי הליקוי שנקבעו בכל שלב, בניסוחם המדויק.
המגבלות הרפואיות שנרשמו - וזו הנקודה הקריטית, כי מגבלה שנרשמה ולא נאכפה היא הראיה החזקה ביותר שקיימת.
פרוטוקולי ועדות רפואיות בשירות, ובקשות לשינוי פרופיל שהוגשו ונדחו.
רישומי ביקורים אצל רופא היחידה - כל ביקור, כל תלונה, כל הפניה.
הערכות קב"ן, במקרים של פגיעה נפשית.
התיעוד מזמן אמת ששווה יותר מכל חוות דעת מאוחרת
אני אומר את זה לכל לקוח, וזו אולי התובנה המעשית החשובה ביותר במאמר הזה: שורה אחת שנרשמה במרפאת היחידה ביום האירוע שווה יותר מחוות דעת מומחה מפוארת שנכתבה עשרים שנה אחר כך.
הסיבה פשוטה. חוות דעת מאוחרת היא פרשנות, וקצין התגמולים יביא חוות דעת נגדית. תלונה שנרשמה בזמן אמת היא עובדה, ואי אפשר להתווכח איתה. לכן, בתיקים שבהם התיעוד מזמן אמת דל, אני משלים אותו בראיות שאנשים לא חושבים עליהן: עדויות מפקדים ולוחמים מאותה תקופה, יומני יחידה, פקודות מבצע, סדר יום של אימונים, ואפילו התכתבויות מהתקופה.
וכאן חשוב שאומר משהו במלוא הכבוד: אם אתה מסיים שירות עם מצב רפואי שהחמיר, גם אם לא נראה לך שיש מה לעשות - תיעד עכשיו. גם אם תגיש תביעה רק בעוד עשור, התיעוד שתייצר היום הוא זה שיכריע אותה.
מסלול התביעה - ושתי דרכי הערעור שמתבלבלות ביניהן
זו נקודה שגורמת לאנשים לאבד זכויות, ולכן אני מפריד אותה במפורש. בחוק הנכים יש שני מסלולי החלטה נפרדים, ולכל אחד מסלול ערעור אחר:
המסלול הראשון - שאלת ההכרה. קצין התגמולים מחליט אם הפגיעה קשורה לשירות. אם הוא דוחה את התביעה, או מכיר בה כ"החמרה" בשיעור שנראה לך שגוי, הערעור הוא לועדת ערעור לפי סעיף 33 לחוק, בראשות שופט. משם ניתן לערער לבית המשפט המחוזי בשאלה משפטית.
המסלול השני - שאלת אחוזי הנכות. לאחר ההכרה, ועדה רפואית לפי סעיף 10 לחוק קובעת את דרגת הנכות בהתאם לתקנות הנכים (מבחנים לקביעת דרגות נכות), התש"ל-1969. על קביעתה מערערים לועדה רפואית עליונה לפי סעיף 12, ומהחלטתה ניתן לערער לבית המשפט המחוזי לפי סעיף 12א.
הבלבול בין שני המסלולים הוא אחת הסיבות הנפוצות ביותר לאיבוד זכויות, פשוט משום שאדם הגיש את ההשגה הנכונה לגוף הלא נכון ופספס מועדים. אספתי טיפים מעשיים לקראת ועדה רפואית בעמוד נפרד, וגם הסבר על ייצוג בוועדות הרפואיות ועל ייצוג בערעורים בבית המשפט.
נקודה נוספת שכדאי להכיר: כשיש יותר מליקוי אחד, אחוזי הנכות אינם מחוברים אריתמטית אלא משוקללים. בניתי מחשבון נכות משוקללת באתר בדיוק בשביל זה, כי ההפרש בין חישוב נאיבי לחישוב נכון הוא לעיתים ההפרש בין זכאות לאי-זכאות.
למה כל חודש של השתהות עולה כסף
זו נקודה שאני מדגיש בכל שיחת ייעוץ ראשונה, כי היא נוגעת ישירות לכיס.
הזכות להגיש תביעה לקצין התגמולים איננה מתאיימת בקלות, וראינו תיקים שהוכרו עשרות שנים לאחר האירוע - בין היתר תיק שבו כאבי גב הוכרו 24 שנה אחרי הפציעה בצה"ל, ותיק של לוחם שלקה בפוסט-טראומה מאוחרת עקב שירותו במלחמת לבנון, שתביעתו נדחתה, ובסופו של מאבק ממושך נקבעו לו 50% נכות לצמיתות.
אבל - וזה אבל גדול - החוק מגביל את התקופה שבעדה משולמים התגמולים רטרואקטיבית (ההסדר קבוע בסעיף 18 לחוק ובתקנות שלפיו). כלומר: גם אם ההכרה תושג בסוף, לא תקבל תגמולים על כל השנים שחלפו מאז הפגיעה. התגמולים משולמים לתקופה מוגבלת לאחור.
התרגום המעשי: הזכות לא נעלמת, אבל הכסף כן. כל שנה שעוברת היא שנה של תגמולים שלא יחזרו. זו הסיבה שאני מעדיף לקבל שיחת ייעוץ מוקדמת ולומר "אין כאן תיק", מלקבל תיק טוב חמש שנים מאוחר מדי.
אל תתמודד עם זה לבד
תיקי פרופיל רפואי הם מהתיקים המורכבים שאני מטפל בהם, בדיוק משום שהם נראים פשוטים. "הצבא טעה" זו לא טענה משפטית - היא נקודת פתיחה. הטענה המשפטית נבנית מתיק רפואי צבאי מלא, מהיסטוריית פרופיל, מסעיפי ליקוי, מתיעוד מזמן אמת ומעדויות, והיא מוגשת במסלול הנכון ובמועד הנכון.
משרדנו הוא המשרד הוותיק ביותר בישראל בייצוג נכי צה"ל ומשפחות שכולות, עם מעל 70 שנות ניסיון בתחום המשפט ותביעות משרד הביטחון, ואחראי למספר תקדימים בבית המשפט העליון. אנחנו מלווים את הלקוח מהתביעה הראשונה, דרך הוועדות הרפואיות, ועד הערעור בבית המשפט - ביחס אישי ובשכר טרחה סביר והוגן.
