למרות שנראה כי פציעה בברכיים אינה מהחמורות איתן ניתן לחזור משדה הקרב, ק.י. שחווה פגיעה במהלך שירותו הצבאי, נוכח לדעת כי פציעה בברך יכולה להקשות מאוד על התפקוד ולהפוך למגבלה לא פשוטה.
למרות השנים שעברו והחמרה שחלה במצבו, בקשתו להעלאת אחוזי הנכות נדחתה על ידי הוועדה הרפואית. החלטת הוועדה כללה תוספת מזערית של 1% בלבד, בשל צלקת ניתוחית (נכות שהייתה צריכה להינתן כבר בעבר ולא ניתנה) – תוצאה שלא ענתה על צרכיו ועל מגבלותיו בפועל.
איך השתנתה ההחלטה? ומה גרם לוועדה הרפואית לקבוע אחוזי נכות ברמה הנדרשת? בכתבה הבאה.
מאבק של שנים על גובה אחוזי נכות
ק.י., צעיר שהתנדב לשרת בתפקיד מבצעי בתחילת שנות ה-2000, מצא את עצמו מול אתגר פיזי ונפשי שנמשך שנים רבות. בשנת 2001, במהלך פעילות שגרתית, נפצע ק.י. בברכו באורח קשה. הפציעה לא רק גרמה לכאבים ולמגבלות תנועה, אלא הפכה לאורך השנים למקור של סבל מתמשך שפגע בשגרת חייו.
לאחר הפציעה הכיר משרד הביטחון בק.י. כנכה צה"ל, ובוועדה הרפואית נקבעו לו 20% נכות, אך הזמן והמצב הרפואי המשתנה דרשו התאמה מחודשת לאחוזי הנכות שנקבעו בעבר. ק.י. הבין שזו תהיה דרך לא פשוטה. הבירוקרטיה, לצד נטיית הוועדות הרפואיות להחמיר בקביעת שיעור הנכות, הציבו בפניו משוכה גבוהה. לשם כך, פנה למשרד עו"ד יעקב אמיר.
וועדה רפואית ראשונה: אכזבה צורבת
לאחר הידרדרות מתמשכת במצבו הבריאותי, החליט ק.י. להגיש בקשה לוועדה רפואית חוזרת, במטרה להעלות את אחוזי הנכות שנקבעו לו. אולם הוועדה דחתה כמעט לחלוטין את בקשתו. במקום להכיר בהחמרת הפגיעה התפקודית, הסתפקה הוועדה בתוספת של 1% בלבד – בשל צלקת שנוצרה בעקבות ניתוח שעבר.
עבור ק.י., התוצאה הזו הייתה מייאשת. הוא הרגיש שהמציאות היום-יומית שלו, הכאב והמגבלות שהוא חווה, לא קיבלו כל התייחסות. התחושה הייתה שהמערכת רואה בו רק מספר סטטיסטי ולא אדם אמיתי עם קשיים מוחשיים.
ההחלטה להילחם על הצדק: ערעור לוועדה הרפואית העליונה
לאחר ההתלבטות הראשונית, ק.י. החליט לא לוותר. הוא פנה אלינו, משרד עורכי הדין גרינברג ושות', מהמובילים בישראל בטיפול בתביעות נגד משרד הביטחון ובייצוג נכי צה"ל. עו"ד יעקב אמיר, בעל ניסיון רב-שנים במאבקים משפטיים מול ועדות רפואיות, לקח על עצמו את המשימה והוביל תהליך ערעור מסודר לוועדה הרפואית העליונה.
בנינו תיק מקצועי ומפורט שכלל תיעוד רפואי מעודכן וחוות דעת מומחה. התייחסנו לכל היבט בפציעה ובתסמינים של ק.י., והדגשנו את ההשלכות התפקודיות המשמעותיות שמהן הוא סובל. האסטרטגיה הייתה להוכיח בצורה משכנעת כי מדובר בהחמרה הנובעת ישירות מהפציעה בשירות, ולא בתהליכים טבעיים כגון שחיקת סחוס הקשורה לגיל.
עימות מול המערכת
הדיון בערעור לא היה פשוט. כמו במקרים רבים אחרים, גם כאן ניסתה הוועדה להמעיט בהשלכות הפציעה ולטעון שמצבו הנוכחי של ק.י. אינו מחייב העלאה משמעותית באחוזי הנכות. אולם הפעם, עורכי הדין מטעמנו הציגו ראיות חד-משמעיות וחוות דעת רפואיות שתמכו במצבו.
עו"ד יעקב אמיר, שניהל את הדיון מטעם ק.י., הבהיר לוועדה את המצב לאשורו: הפגיעה אינה עניין זמני או מינורי. הוא הציג נתונים ממקרים דומים שבהם הכירו ועדות רפואיות במלוא חומרת ההחמרה וקבעו אחוזי נכות גבוהים יותר. בנוסף, המומחים מטעם ק.י. הדגישו שהנזק הוא בלתי הפיך ומצריך לא רק הכרה פורמלית אלא גם המשך טיפולים ושיקום.
הכרעה לטובת ק.י.: הכרה באחוזי נכות מוגדלים
בסיום הדיון, התקבלה החלטה לשנות את פסק הוועדה הקודמת. אחוזי הנכות בגין פגיעת הברך עלו מ-20% ל-25%. בנוסף, תוספת של 1% על הצלקת הניתוחית הובילה לכך שנכותו הכוללת נקבעה על 26%.
ההכרה המשמעותית הזו אפשרה לק.י. לקבל קצבה חודשית מוגדלת ושירותי שיקום רפואי שמותאמים לצרכיו. יותר מכל, ההכרעה ייצגה עבורו ניצחון אישי על מערכת שעמדה מולו במשך שנים.
